"ועדת חקירה אזרחית" לקריסת מערכת הבריאות

שופטות בדימוס, ראשי הסתדרות האחיות וארגון רופאי המדינה, מנכ"ל משרד הבריאות לשעבר, בכירי אקדמיה ופעילים מבטיחים לרדת לשורש הכשלים ולהמליץ על פתרונות: "הזקנה במסדרון – לא גזירת גורל אלא יד מכוונת"

שורת בכירים במערכת הבריאות, בתחומי המשפט והאקדמיה ופעילים חברתיים הודיעו היום (א') על הצטרפות ל"ועדת חקירה אזרחית לבחינת מדיניות האוצר וקריסת ביטוח הבריאות הממלכתי", שהוקמה על ידי קואליציה רחבה של ארגוני חולים, רופאים והסתדרות האחיות. לוועדה אין סמכות חוקית כלשהי, אבל מטרתה להעלות את המודעות לבעיות הקשות ולהציג פתרונות אפשריים.

"מערכת הבריאות הציבורית נמצאת במשבר קשה ומתמשך", אמרה ד"ר דפנה אבניאלי, שופטת בדימוס בבית המשפט המחוזי בתל אביב, שעומדת בראש "ועדת החקירה". "כולנו שומעים את קולות החולים שזועקים ממסדרונות בתי החולים, את תלונות הרופאים והאחיות שקורסים תחת נטל העבודה, את התחנונים לתרופות שאינן בסל הבריאות, לתוספת מיטות ותקנים. אסור לנו להתעלם מהקריאות האלה".

ד"ר עדי ניב יגודה, מומחה למשפט רפואי ומדיניות בריאות, הוגדר "התובע המיוחד" של ועדת החקירה. לדבריו "הזקנה במסדרון והתור הארוך לניתוח – זה לא גזירת גורל, אלא יד מכוונת שמובילה את המערכת למצב שבו היא נמצאת. אנחנו רואים ייבוש תקציבי, מערכת שפוגעת בכוונה במטפלים ובחולים כאחד. בוועדה אנסה לחשוף איך מדינת ישראל אונסת את קופות החולים לחתום על הסכמים בניגוד לרצונן כדי שלא יממשו החלטות בג"ץ, איך הקופות ובתי החולים נדרשים לחתום על הסכמים שמונעים מהם לקבל דמי אשפוז". בכוונת הוועדה לקיים בחודש הקרוב "שימוע ציבורי" ולזמן עדים מקרב האזרחים שנפגעו, וכן רופאים, אחיות, צוותים רפואיים ואנשי מקצוע. יחד עם אבניאלי, בראש הוועדה תעמוד מיכל לויט, שהייתה שופטת בבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב.

לצידן יכהנו כחברים בועדת החקירה פרופ' עמוס שפירא, דיקן לשעבר בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב ובמרכז האקדמי כרמל בחיפה; פרופ' מרדכי שני, לשעבר מנכ"ל משרד הבריאות ומנהל המרכז הרפואי שיבא, חתן פרס ישראל; ד"ר זאב פלדמן, מנהל היחידה לנוירוכירורגיה של הילד בשיבא ויו"ר ארגון רופאי המדינה; פרופ' גבי בן נון, כלכלן מאוניברסיטת בן-גוריון ולשעבר סמנכ"ל במשרד הבריאות; ד"ר נילי קרקו-אייל מהמכללה מנהל; אילנה כהן, יו"ר הסתדרות האחים והאחיות; ופנינה רוזנצוייג, מנכ"לית עמותת "נאמן, נפגעי שבץ מוחי" וחברת הנהלה באגודה לזכויות החולה.

אילנה כהן, יו"ר הסתדרות האחיות: "מערכת הבריאות בגירעון וקריסה. משנה לשנה היא קורסת. חולים מחכים שעות במיון לפני שהם עולים למחלקה. עוד מעט ישכיבו את החולים בקומות כמו בית קברות. לקחו לחולים את הכבוד. אני שנים נמצאת במערכת הבריאות, ויודעת מה קורה. הגיע הזמן להגיד עד פה".

יו"ר האגודה לזכויות החולה, שמוליק בן יעקב: "בכל העולם מגיעים ללמוד מאיתנו. אז איך הגענו למצב הקשה של מערכת הבריאות? התשובה היא שזאת מדיניות מכוונת. האוצר הקטין את ההוצאה הלאומית לבריאות, וכיום מדובר על 20 מיליארד שקל שחסרים לנו".

ומה במערכת הפוליטית?

מדיניות בת היענה של הליכוד – איך הם מעיזים?

ההחלטה של מפלגות הליכוד, ש"ס, הבית היהודי ומפלגות נוספות לא להציג לקראת הבחירות שום תכנית או מצע להבראת מערכת הבריאות היא המשך ישיר לפליטת הפה של ראש הממשלה נתניהו: "את משעממת"

סדר יום חדש נולד בישראל. בצד עיסוק אינסופי בפוליטיקה ובמפלגות, ביחסינו עם ארה"ב ושאר העולם, בבועת הקנאביס וביוקר המחיה, נחשף הציבור להתדרדרות במערכת הבריאות הציבורית, לצוותים הרפואיים הקורסים ולדחיסת חולים במחלקות. לא בכדי, הצהירה ח"כ אורלי לוי כי תדרוש את תיק הבריאות. כמוה גם ח"כ איציק שמולי, וגם סגן השר ליצמן לא חושש להכריז כי גם בממשלה הבאה ישאף לחזור למשרד.

לעומת זאת, הליכוד, ש"ס, הבית היהודי, הרשימה הערבית המשותפת ומפלגות נוספות, לא מציגות לקראת הבחירות שום תכנית או מצע בתחום הבריאות. זלזול? אולי הערכה שגויה לפיה המשבר ייעלם באחת מחיינו, בדיוק כפי שנחת עלינו במפתיע עם תמונות העומסים מהמחלקות הפנימיות, או שאולי מדובר דווקא בהתעלמות מכוונת, בעצת היועצים האסטרטגיים? כאילו אם מפלגה טומנת ראשה בחול, היא נותרת צחה מכל רבב, בעוד שאר המפלגות מתפלשות בשיח לשום מקום על המשבר הגדול.

אין צורך בכישורי נבואה מיוחדים כדי להעריך שיועצי הליכוד, ש"ס והמפלגות האחרות, שנמנעות מלהתייחס לקריסת מערכת הבריאות, חוככים ידיים בהנאה לנוכח שלל ההצעות להבראת המערכת, שנזרקות לחלל הציבורי על ידי יתר המפלגות וכוללות רעיונות שבחלקם אינם מתכתבים עם המציאות. אכן, חלק מהמצעים נכתבו בהתעלם ממבנה מערכת הבריאות, ממפת התחלואה, מתופעת הזדקנות האוכלוסיה ומהמחסור החריף באנשי מקצוע בתחומי רפואה מסוימים.

אבל, גם אם לקראת ה-9 באפריל מעתירות עלינו רוב המפלגות תילי תילים של הבטחות בחירות לשיקום המערכת, כמו הזרמת מיליארדים נוספים מדי שנה לתקציב הבריאות, וגם אם חלק מהפרשנים והעיתונאים משפדים על להבי סכינים את ההצעות הללו ומספקים הוכחות ניצחות לכך שאינן ישימות, הרי זה עדיין חיובי הרבה יותר ממדיניות בת היענה של הליכוד.

בין אם מדובר בטעות בשיקול הדעת הפוליטי לא להציע מצע בתחום הבריאות ולא להכריז על עניין בתיק הבריאות בממשלה הבאה, או באסטרטגיית בחירות מושכלת, התוצאה היא אחת: זלזול בבוחר. בעצם זהו המשך ישיר לפליטת הפה של ראש הממשלה נתניהו: "את משעממת", כלפי תושבת קריית שמונה, אורנה פרץ, שהעירה על העיכוב בפתיחת חדר מיון קדמי בצפון הארץ.

האם בכירי הליכוד ממלאים פיהם מים ונמנעים מלהציע מצע בתחום הבריאות כי קיבלו לאורך השנים פרוטקציות במערכת בצורת קיצורי תורים לרפואה מקצועית, לייעוציים ולניתוחים? האם בבואם להתאשפז, הם, בני משפחותיכם ומקורביהם, זכו למיטות מיוחסות במחלקות בתי החולים ולא התעכבו כשאר העם בחדרי המיון, או הושכבו אחר כבוד במסדרונות?

רוב העוסקים במקצועות הרפואה בארץ במערכת הציבורית הם אנשים מסורים ונהדרים, שמשקיעים לב ונשמה ביום יום, אבל גם הם, כדימוי החמור החרוץ ביותר – סופם לקרוס.

שנים רבות לא נכחו על סדר היום הציבורי בארץ המחסור הכרוני במוסדות השיקום והגריאטריה, התורים המרגיזים והשערורייתיים למרפאות ולרופאים מקצועיים ותת התקצוב הכרוני של המערכת, עד שלפני מספר חודשים נאלצו 110 רופאים מבוגרים ואחראים, מנהלי מחלקות פנימיות בבתי החולים, להניף את נס המרד ולהדהד את המשבר העצום ואת הייאוש. הם הפיצו לציבור תמונות של רפואה בתנאים מעליבים ובעומסים לא הגיוניים, תחת הקריאה הנואשת: "לפחות תבנו לנו עוד מסדרונות". בעקבותיהם באו קולות שבר אחרים מתוך המערכת, כמו מגדל קלפים שמתמוטט.

שימעו אתם שם בליכוד ובש"ס, הציבור אינו מטומטם. אפילו מצביעיכם המסורתיים והנאמנים חשים חמלה כלפי תצלומי הקשישים במסדרונות. גם הם מתרגזים נוכח המחזות המבישים מבתי החולים והעדויות הקשות, נוכח ההזנחה וההתעלמות.

יש לכם עדיין הזדמנות לשינוי. גלו ערנות, בררו מהר מהן הבעיות העיקריות במערכת הבריאות שבמשבר עצום, וגבשו פתרונות אפשריים. הציעו לציבור מצע לא רק בענייני בטחון ומדיניות, גם בתחום הבריאות. פשוט וכל כך משמעותי.

המסע החברתי להבראת הרפואה: הנושא הכאוב ביותר במערכת הקורסת, אינו הזקנה במסדרון או התור לניתוח. אלו רק התוצאות של המשבר הקשה בבסיס של הפירמידה – ברפואת המשפחה. אם ינתן מענה ברפואה מונעת וברפואת המשפחה, יופחתו העומס במיון ובמחלקות האשפוז. ראו את הכתבה הבאה:

מציאות לחוצה ובלתי אפשרית: עשר דקות אצל רופא המשפחה

לקראת דיוני ועדת סל הבריאות 2020, אני מציע להוסיף לסל את הטכנולוגיה האפקטיבית והזולה מכולן: עוד שתי דקות לשיחה במפגש הרפואי

אני מקשיב לדבריה בחצי אוזן ומנסה לא להשמיט דבר בתיעוד ממה שסיפרה לי. בזמן שלוקח לה לעלות על המיטה, אני פותח ארבעה או חמישה מסכים שונים בתוכנה, שכל אחד מהם מתאר פרטים החשובים כדי להכיר מטופלת חדשה: המחלות הכרוניות (היא מעשנת, אז אולי יש לה ברונכיטיס כרונית שקשורה במחלתה הנוכחית, ואכן כן… וגם יתר לחץ דם ויתר שומנים בדם), התרופות הקבועות, בדיקות המעבדה והדימות. אני קולט כמה פרטים, ספק מחמיץ אחרים ונפנה לבדוק אותה בדיקה גופנית. מטופל חדש אמור לעבור בדיקה מקיפה, אבל בעומס הקיים אין את הפריבילגיה להקדיש לכך זמן, אז אני מחליט להתמקד כרגע בעיקר ולהשאיר את השאר לפעם הבאה.

אני בודק אותה בדיקה מהירה. בכל זאת, אינני מוותר על מישוש בלוטות הלימפה, ואכן, אני מזהה ממצא חריג. "כן", היא אומרת, "גם את זה רציתי להגיד לך". אני מסמן לעצמי את הבעיה ומאזין לריאותיה. הטלפון מצלצל, צלצולו מעמעם את הצפצופים הבוקעים אל הסטטוסקופ מריאותיה. אני מתעלם מהצלצול המציק שאינו פוסק ומאבחן זיהום ריאתי. אני מסייע לה לרדת מהמיטה וחוזר למחשב בדיוק כשהטלפון חדל מלצלצל.

בעודי מתעד את הממצאים במחשב נשמעת דפיקה בדלת והאחות נכנסת לדווח על מטופל בחדרה עם בעיה דחופה. אני מקשיב ומחליט שהעניין סובל דיחוי עד לאחר שאסיים כאן. בעת פתיחת הדלת וסגירתה חודרת לחדר נהמת הממתינים בחדר ההמתנה. כמה עיכוב יש כבר בתור? מפלס הלחץ עולה. אני חוזר למטופלת שלי ובודק מה תיעדתי במחשב. איפה הייתי כשדעתי הוסחה? אולי שכחתי לכתוב משהו? כן! בלוטת הלימפה! הממצא שאינו קשור לתלונתה העיקרית והוא אולי החשוב ביותר. אולי זה סרטן? האם לפרוס בפניה עכשיו את האפשרויות? זה יכניס אותה לחרדה, אני חושב. זה מוקדם מדי לפרט. זה ייקח זמן עכשיו להסביר ולענות על כל הדאגות שהדבר יעורר.

אני רושם לה את התרופות הדרושות ותוך כדי כך אני מדבר אליה (אליה? אני הרי לא מביט בה, אני מדבר לחלל החדר בעודי מקליד במחשב) ומסביר לה שעליה לעשות צילום רנטגן, לקחת את התרופות, לשים לב לתופעות הלוואי האפשריות ובכלל אינני שבע רצון מהטיפול הקבוע שלה: הכולסטרול, לחץ הדם שלה ומחלת הריאות הכרונית אינם מאוזנים (היא לא מאמינה בתרופות ולא לוקחת אותן באופן קבוע). אני עובר למסך נוסף במחשב (העשירי?) להפיק עבורה הפניה נוספת, מביט בה מעבר למסך המחשב ושואל את עצמי איך עכשיו אני אמור להסביר לה את כל אלה בדקה שנותרה לביקור?

אני מתעכב איתה בכל זאת מעט על הממצא החריג ומנסה לתת הסבר ברור אך קצר למה צריך להיבדק. לאחר שאני רושם לה את התרופות הקבועות שלה, מוסיף כמה מילות עידוד וסוגר את התיק הרפואי שלה, אני מהסס לרגע לפני שאני שואל כמו בסיומו של כל ביקור: "יש עוד משהו?", כי אם יהיה עוד משהו קיים חשש סביר שתיכף יתפרץ המטופל הבא לחדר. "כן, אני צריכה אישור על מצבי הרפואי לביטוח". זהו. אי אפשר יותר. לרגע מתעורר בי כעס ואני כובשו (היא בסך הכל באה לקבל טיפול נחוץ וכמה טוב שבאה ובדקתי אותה) ואומר לה להשאיר את הבקשה במזכירות ואני אכין לה את האישור לאחר קבלת הקהל, בזמן שאני מטפל בבקשות המטופלים שנערמו אצל המזכירה.

אני נפרד ממנה לשלום וכמעט באופן אוטומטי קורא לפציינט הבא בתור לפני שאני נזכר באחות המחכה לי בחדר האחיות עם המטופל הדחוף. אני חוטף את הסטטוסקופ וממהר לחדר האחות בעודי מסביר למטופלים בחדר ההמתנה שיש מקרה דחוף ותיכף אשוב. האומנם תיכף אשוב? מטופל עם בעיה דחופה מצריך בדיקה, טיפול, אולי ניטור או התקנת עירוי. זה לא ענין של דקה.

העומס במערכת הבריאות במחלקות הפנימיות ובמרפאות הקהילה רב. התנאים למפגש רפואי איכותי אינם בנמצא. האוכלוסיה מזדקנת ולאנשים יש יותר מחלות כרוניות בזמן שמשך הביקור לא רק שלא התארך אלא אף התקצר ואינו מספיק לשיחה והסבר, החשובים כל כך לאיכות הטיפול. התוצאה היא מפגש רפואי שטחי שתוצאותיו בדרך כלל הפניות רבות לבדיקות, לייעוצים או אפילו פינוי לחדר מיון, שאינם תמיד מחויבי המציאות, מעמיסים על בתי החולים שלא לצורך ועולים המון כסף. הביורוקרטיה גם היא רבה מדי והרופא עסוק זמן רב מעבר לזמני הטיפול באישורים, בטפסים ובבירורים.

עבודת הרופא מתאפיינת בלחץ רב, בבתי החולים ובמרפאות. ללהטט בין משימות שונות זה חלק בלתי נפרד, אבל בניגוד למה שמקובל, המוח האנושי אינו בנוי ל-multi tasking. המוח עובד בטור ולא במקביל, וזקוק לזמן התאוששות ממשימה אחת לפני שהבאה אחריה תטופל. בעבודה במקביל נשכחים דברים, איכות הביצוע יורדת (זה אבחון וטיפול רפואיים, כבר אמרנו?) והשחיקה, הגבוהה בלאו הכי במקצוע הרפואה, מתגברת.

כניסת התיק הרפואי הממוחשב סייעה בתיעוד ובשמירת והצגת המידע אבל עבודה מול מסכי מחשב מרובים מעמיסה על המוח הרבה יותר מעבודת ניירת, והשחיקה רבה. מעבר להפסקת צהריים, אין מה לדבר על זמני מנוחה בין המטופלים. במקצועות רבים קיים סטנדרט למשך עבודה רצוף מירבי – לא יעלה על הדעת שטייס או נהג יעבדו יותר ממספר שעות רצופות בודדות. לרופא אין כל מגבלה עד 26 שעות רצופות בתורנות.

במערכת הבריאות אוהבים לדבר על טכנולוגיות חדשניות, תרופות פורצות דרך או מכשור חדיש שמכניסים כל שנה לסל הבריאות. זה סקסי ויקר ואנחנו הכי מתקדמים בעולם. אבל הטכנולוגיה החשובה והכדאית ביותר ברפואה במונחי עלות-תועלת נמצאת בידינו כבר שנים, והיא מוזנחת מתמיד: השיחה שבין המטפל למטופל. %90 מהאבחון מתקבל מהשיחה הזאת, במידה שהיא מתנהלת בתקשורת נכונה ובונת אמון ועם הזמן הדרוש לה. עבודות הראו שהכוח המאבחן והמרפא של שיחה עולה לעיתים על תרופות רבות.

הגיע הזמן שהמערכת תשקיע בתקשורת שבין הרופא למטופל על ידי תוספת זמן למפגש הרפואי, שיפור התיק הרפואי הממוחשב, מיון מקדים של הפניות לרופא והקצאת זמן דיפרנציאלית לביקור. חשוב לטפח את יכולות התקשורת אצל רופאים ואת ההבנה אצל המטופלים למה אפשר ולמה אי אפשר לצפות מהמפגש, איך להתכונן אליו ואיך לקחת אחריות על הטיפול בעצמך.

לקראת דיוני ועדת סל הבריאות 2020, אני מציע להוסיף לסל את הטכנולוגיה האפקטיבית והזולה מכולן: עוד שתי דקות לשיחה במפגש הרפואי.

המסע החברתי להבראת הרפואה: לא מדובר בשתי דקות נוספות אלא בהקצאת הזמן הנדרש לכל מטופל/ת. זמן בו ניתן להקשיב, להגיב באמפטיה, להציע טיפול, להסביר, לוודא שהובן ולשמוע שאלות לגביו.

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן