בגליון האחרון של דוקטורס אונלי, התפרסמה פנייתו של יו"ר ההסתדרות הרפואית לנתניהו בעקבות קיצץ התקציב החמור במערכת הבריאות. כאילו ללא קשר התפרסמה גם כתבה הנוגעת לשחיקה הקשה הפוגעת בצוות הרפואי המצוי בעומס נוראי, תנחשו למה? בגלל חוסר בכח אדם וסביבת עבודה קשה עד עוינת!  קראו והגיבו – המסע החברתי להבראת הרפואה זקוק לכם להתמודד עם צרות אלו – מוזמנים להצטרף!

יו"ר ההסתדרות הרפואית פרופ' ציון חגי שיגר אמש (ג') מכתב דחוף לראש הממשלה בנימין נתניהו ובו דורשת הר"י להחריג לאלתר ובאופן מלא את משרד הבריאות ומשרד הרווחה מהקיצוץ הרוחבי. במכתב מודגש כי "בכך תומכת הר"י בעמדת משרד הבריאות ובהתנגדותו של סגן שר הבריאות, יעקב ליצמן בנושא". הקיצוץ הרוחבי בתקציבי משרדי הממשלה השונים בשיעור 1.35% בתקציב לשנת 2019 ולאחר מכן עד 2037, מדי שנה, קיצוץ של 1.55%, נועד לממן את תוספת השכר לגימלאי שירותי הביטחון.

במכתבו של פרופ' חגי נאמר עוד: "גם עתה, כשהקיצוץ אושר בממשלה, עדיין לא מאוחר לגלות את האחריות הנדרשת ממי שעומד בראש המערכת ולדאוג לבריאותם ולרווחתם של תושבי המדינה. "אנו מצויים בתקופה שבה מערכת הבריאות סובלת מהרעבה כספית, משוועת לתקציבים ומשאבים, תלויה פעמים רבות בפילנתרופיה ונדבות, מתמודדת עם דו"חות החושפים אותה במערומיה ובחוסר תפקוד ממשי. "את זאת יודע כל אדם, מראשי המדינה ועד הזקנה שאם יש לה מזל, היא עדיין במסדרון ולא שוכבת בחדר האוכל. הדעת איננה סובלת שבמצב שכזה, במקום למצוא דרכים לשפר ולהציל את המערכת, בוחרת ממשלת ישראל להחמיר את הפגיעה ולפגוע עוד יותר בשירותי הבריאות של תושביה.

"אין ספק שקיצוץ בכל משרד ממשלתי טומן בחובו הרעה בתנאי חייהם של אזרחים. עם זאת, פגיעה בזכות לחיים, בזכות לשלמות הגוף ובזכות לחיים ברווחה מינימלית, היא המשמעותית והקשה מכולן, ואין לה כל הצדקה. למעשה, תכלית חקיקתו של חוק ביטוח בריאות ממלכתי היא למנוע בדיוק מצבים כאלה.

"ההסתדרות הרפואית מתריעה על הימנעות הממשלה מהעלאת תקציב הבריאות מעבר לעליית ה'טייס האוטומטי', שאינה מספקת. על מנת להגיע לממוצע במדינות ה-OECD, על הממשלה להוסיף כשלושה מיליארד שקל בשנה לתקציב הבריאות וזאת רק על מנת לעמוד במקום ולמנוע הידרדרות.

"משמעות ההחלטה לקצץ בתקציב הבריאות היא הקרבת חייהם של אזרחי המדינה. אני סמוך ובטוח שכראש ממשלה, שמגדירה עצמה כממשלה חברתית, תמצא לנכון להגן עליהם ולהחריג את תקציב משרד הבריאות והרווחה מהקיצוץ

חמש דקות במסדרון לא יועילו: על דיכאון וחרדה בקרב רופאים

די ל"רפואת מסדרונות", "להתייעץ בקטנה", בשקט בלי שאף אחד יודע. הגיע הזמן לדבר ולטפל במצב הנפשי שנלווה לעומס הגדול ולשחיקה בקרב רופאים, אחיות ואנשי צוות רפואי

ד"ר אילן טל 21.11.2018, 09:04

כרופאים, אנו נוטים לעתים לחשוב שאנו מחוסנים בפני אירועים נפשיים, ושדיכאון, חרדה, אי שקט, עומס ומתח נפשי אינם מנת חלקנו. אך המחקרים מראים שזה לא מדויק ולעתים אפילו הפוך. רופאים, אחיות ואנשי בריאות פעמים רבות נאלצים לעבוד במשמרות, נאלצים לעבוד תחת לחץ גדול ומגיבים לכך גם בנפשם וגם בגופם.

בשנים האחרונות אנו עדים ליותר ויותר מחקרים על תחלואה נפשית רכה בקרב עובדי בריאות, והכוונה לסימנים של עומס ומתח כרוניים בעבודה ובבית. חשוב במובן זה להזכיר שפעמים רבות עובדי מערכת הבריאות לא רק עובדים בתנאי שחיקה, אלא גם שהעבודה היא עבודה שאינה רק טכנית. עבודתנו דורשת חמלה ואמפתיה, כאשר המטופלים מצפים שנהיה קשובים ורגישים להרבה אנשים ביום וכל היום. כך שלמעשה העול הנפשי שמושתת על עובדי הבריאות הוא מהקשים ביותר הקיימים.

לזה נוסף העומס של לעבוד במערכת ציבורית. פעמים רבות יש לנו מנהלים ומנהלים של מנהלים, קיימות בעיות תקציביות ובעיות של כוח אדם, מה שיוצר עוד יותר לחץ על כל אינדיבידואל שעובד במערכת. במקביל, התפקודים הבסיסיים בבית עדיין מושתתים עלינו. כלומר, להיות הורים, להיות בנים ובנות להורים המתבגרים שלנו ועוד, ומשימות אלו נוספות למשימות הקשורות לקריירה הרפואית.

הסימנים השכיחים ביותר לשחיקה ולתחלואה רכה הם סימנים הקשורים לעומס ולחץ נפשיים. ראשית, במחשבות. פעמים רבות אנחנו מגלים שאנחנו מסיימים את העבודה אבל לא מצליחים להתנתק במחשבות ממנה, או נמצאים בעבודה והמחשבות שמציפות אותנו הן לאו דווקא המשימה שעומדת לפנינו כרגע. מתחת לפני השטח מופיעות מחשבות של הטלת ספק. למשל, האם אצליח או לא אצליח, האם זה יעבוד בסדר או לא יעבוד בסדר, אולי תהיה תקלה או בעיה. המחשבות הללו, שהן למעשה סוג של דאגות, יכולות להציף אותנו ברמה נמוכה או אפילו ברמה גבוהה יותר עד כדי כך שאנחנו מוצאים את עצמנו עסוקים במחשבות האלו ולא בדברים אחרים. פעמים רבות המחשבות מלוות בתחושה של גוף מתוח וחסר שקט.

סוג נוסף של תגובות הן תגובות דכאוניות. כלומר, פגיעה במצב רוח, אבל פעמים רבות בצורה רכה. כלומר פחות חשק, לא רק פחות חשק להגיע לעבודה, אלא פחות חשק כללי למשימות יומיות כלשהן. לפעמים אנו מגיעים הביתה ומרגישים עדיין עייפות נפשית. לפעמים אנו עלולים לגלות שבמהלך העבודה אנחנו בכלל לא רעבים ואין לנו תיאבון ואנחנו עמוסים.

פגיעה בשינה היא אחד מהדברים השכיחים שיכולים להופיע, בד"כ בכניסה לשינה. ואכן, כשאנחנו נכנסים למיטה והאורות כבים ואין יותר גירויים חיצוניים, עולים גירויים פנימיים – מחשבות על מה היה היום בעבודה, על מה יהיה מחר בעבודה, האם העבודה הזאת מתאימה לי, עד כמה היא קשה לי, עם מי רבתי היום וגם המטופל שלא יוצא מהראש ומקשה עלינו להירדם. במקרים פחות רכים, אנחנו יכולים להתעורר באמצע הלילה או אפילו להתעורר מוקדם בבוקר מבלי שרצינו. כיוון ששינה חיונית לבריאות נפשית טובה, לפעמים זה מעין גלגל – אנחנו עמוסים יותר אז השינה פחות טובה, השינה פחות טובה ואז אנחנו עמוסים עוד יותר וחוזר חלילה. לעובדי משמרות זה אפילו קשה אף יותר, שכן מדי שבוע הם צריכים לעדכן את השעון הביולוגי שלהם לפי המשמרות, דבר שידוע כפוגם בשינה ובאיכותה ובכך גורם לעומס הנפשי להיות גדול אף יותר.

פעמים רבות אנשי בריאות מרגישים חוסר נוחות להגיע ולהתייעץ עם אנשי בריאות נפש בתוך הארגון שבו הם עובדים. יש חשש מסטיגמה ומגוון מחשבות כמו אולי אני חלש, למה אני בעצם לא מצליח, כולם מצליחים, אני החוליה החלשה בתוך השרשרת ועוד. הרבה מהרופאים והאחיות משתמשים ב"רפואת מסדרונות", כלומר הולכים "להתייעץ בקטנה", בשקט בלי שאף אחד יודע, חמש דקות במסדרון. ברוב המקרים התוצאה של ההתייעצות הזאת היא תוצאה ביולוגית, כלומר מתקיים דיון על איזה תרופה לקחת, אבל אין דיון על המצב הנפשי שנלווה ועל העומס הגדול והשחיקה שבעצם הם הגורם לכל הסיפור. ואכן, אנשי בריאות רבים משתמשים בייעוץ הזה כדי לקחת "משהו קטן" כזה או אחר. לפעמים זה טוב ועוזר במיוחד אם לוקחים "משהו קטן" כמו תרופה להשריית שינה או תרופה למצב רוח לתקופת זמן מוגבלת, רק כדי לעזור במצב המשברי באותו רגע.

במצב עניינים כזה עלולות להופיע שתי בעיות. הראשונה היא שזה עלול להפוך להיות כרוני, כי התחלנו עם משרה שינה לזמן קצר ומצאנו את עצמנו משתמשים בו לאורך זמן. בעיה אפשרית שנייה היא שבעצם שיפרנו את המצב שלנו בגלל התרופה אבל לא הורדנו את העומס, כך שעם הזמן, גם אם לקחנו משהו למצב רוח, בסופו של דבר נמצא את עצמנו ממשיכים ליטול תרופה, סובלים מאותה שחיקה עד כדי כך שמה שלקחנו מקודם כבר אינו יעיל ואנחנו כבר משתמשים בו באופן קבוע.

הפתרונות שקיימים למצבים כאלה מגוונים יחסית. בניגוד להתייעצות של חמש דקות, בהתייעצות ארוכה אפשר לחשוב באופן רוחבי יותר. כלומר, לראות את כל הגורמים שמעלים את העומס לאותו אדם – גם בבית, גם בעבודה, גם בקשר הזוגי, ולראות מה מתוכם יותר דומיננטי ואיפה אפשר לעשות וויסות חלקי (או "על מה אני מוותר ובתמורה אני מקבל יותר שקט"). בנוסף, דנים באיך לנהל מחשבות חרדתיות או מחשבות מביסות במהלך היום. ואכן, אם מתחילים משמרת במחשבות שליליות מסוימות ברור שהמשמרת לא תהיה מוצלחת, ויש לעזור לעצמנו לווסת את המחשבות באותה סיטואציה. גם הבנה של האלמנטים הרגשיים המרובים הקיימים יכולה לעזור (האם אני חלש או חזק? האם אני בסדר או לא בסדר?), מהם היחסים עם העמיתים בעבודה, עם הרופאים או האחיות האחרים, וכמובן היחסים עם הבוס והיחסים בבית. פעמים רבות יחסים בינאישיים בעבודה ובבית מהותיים לתחושה שלנו ושיפור קטן בהם יכול לשפר את החוויה הכללית בצורה משמעותית.

מובן שגם פתרונות ביולוגיים הם פתרונות טובים ואפשריים. הם מתאימים יותר כשיש משבר נקודתי. קיים צורך להתאים תרופה לאדם או תרופה למצב. חשוב במובן הזה להבין שתסמונות לחץ וחרדה שונות מתסמונות דיכאון. תסמונת החרדה היא תסמונת של עומס, אי שקט, תחושת פחד ומתח, לעומת תסמונת דיכאונית שהיא תסמונת של חוסר אנרגיה, עייפות וחוסר חשק. הן יכולות להופיע ביחד, אבל פעמים רבות המענה הכללי שלהן, גם המחשבתי, גם הרגשי וגם התרופתי הוא שונה. ברוב המקרים תסמונות רכות של חרדה או דיכאון אינן פוגעות בתפקוד, ולכן קיימת נטייה שלא לפנות לטיפול בגינן.

לסיכום, כעובדי מערכת הבריאות אנחנו צריכים לצפות שהעומס של המערכת ישפיע עלינו גם נפשית. כדאי לנו לשים לב לזה מוקדם ככל האפשר וזאת כדי לווסת את המצב הנפשי ככל שניתן להשקיע באופן שווה בהתמודדות הנפשית כדי להימנע ממצבים פחות רכים בתחום הנפשי שיכולים להשפיע מהותית יותר על הרגשתנו ועל תפקודנו.

* המאמר נכתב בשיתוף אפרת בשן, עובדת סוציאלית ופסיכותרפיסטית ומנהלת תכנית צעד קדימה לטיפול אינטנסיבי

הערה: במסגרת המסע החברתי להבראת הרפואה, אחד המיזמים הינו תמיכת עמיתים שנועד לסייע לאנשי צוות רפואי במצוקה. לקריאה נוספת – https://goo.gl/5eW3ZM

והנה מאמר נוסף בנושא:

קיצוץ רוחבי הוא פשע חברתי הפוגע באוכלוסיות החלשות ביותר

מערכת הבריאות הציבורית בישראל פצועה ומדממת ובממשלה התבלבלו: לא קיצוץ של 45 מיליון שקל נדרש למערכת הבריאות אלא תוספת של לפחות שלושה מיליארד שקל בשנה

אתם יודעים כמה מקרי תחלואה בחצבת אפשר למנוע, אילו הושקע הכסף המקוצץ בהרחבת פעילות מערך החיסונים? כמה חולים אפשר היה להעביר מהמסדרון למיטה מסודרת, במחלקה? כמה זיהומים צולבים ניתן היה למנוע? כמה חיים ניתן היה להציל?

שיטת כיבוי השריפות וסתימת החורים מכה שנית. ההמצאה הישראלית הייחודית של תקציב דו-שנתי, אשר נועדה להכניס יציבות למערכת, התעלמה מהצורך לכלול בתקציב גם רזרבה הולמת. ומה קל יותר מאשר להשית קיצוץ רוחבי, על כל משרדי הממשלה.

מערכת הבריאות הציבורית במדינת ישראל פצועה ומדממת. מערכת הבריאות בישראל סובלת מהרעבה כספית, משוועת לתקציבים ומשאבים, תלויה פעמים רבות בפילנתרופיה ונדבות, ומתמודדת עם דו"חות אשר חושפים אותה במערומיה ובחוסר תפקוד ממשי. את זאת יודע כל אדם, מראשי המדינה ועד הזקנה שאם יש לה מזל היא עדיין במסדרון ולא שוכבת בחדר האוכל. הדעת אינה סובלת שבמצב שכזה, במקום למצוא דרכים לשפר ולהציל את המערכת, בוחרת ממשלת ישראל להחמיר את הפגיעה ולפגוע עוד יותר בשירותי הבריאות של תושביה.

בעוד בכל המדינות בעולם עולה תקציב הבריאות מדי שנה, רק ההוצאה הלאומית על בריאות בישראל היא מהנמוכות במערב: השוואה לארצות ה-OECD (המדינות המפותחות) לשנת 2016 מראה כי אחוז ההוצאה הלאומית השוטפת לבריאות מהתוצר המקומי הגולמי בישראל (7.2%) היה נמוך מממוצע ההוצאה לבריאות במדינות ה-OECD, שעמד על 9%, ונמוך בפער ניכר מהממוצע בארה"ב שעמד על 17.2% (נתוני הלמ"ס). אז מה אם מדברים על האוכלוסיה הגדלה, על האוכלוסיה המזדקנת, על טכנולוגיות מתקדמות, חדשות ויקרות ורפואה מותאמת אישית. מדברים אבל לא מניחים את התשתיות הרפואיות הנדרשות ובטח שלא משקיעים במשאב האנושי.

קברניטי המערכת ממשיכים להחליש את הרפואה הציבורית ומבריחים אותנו לחלופה היחידה הקיימת – לרפואה הפרטית. בישראל, חלק גדול מההוצאה הלאומית לבריאות הוא מכיסנו שלנו. המשמעות היא שאנחנו מוציאים הרבה יותר כסף מהכיס על בריאות והולכים למערכת הפרטית, אבל מה עם אלה שידם אינה משגת? שאין להם חלופה? שימותו?

כנראה שבממשלה התבלבלו – לא קיצוץ של 45 מיליון שקל נדרש למערכת הבריאות אלא תוספת של לפחות שלושה מיליארד שקל בשנה. רק כך אפשר יהיה לשמור על רמת הטיפול הניתן לאזרחים, להתחיל להתקרב לממוצע ה-OECD. מערכת הבריאות צברה גירעון מובנה של לפחות עשרה מיליארד שקל מאז נכנס לתוקפו חוק ביטוח בריאות, והפגיעה, תמיד כמו תמיד, היא באוכלוסיות החלשות ביותר ובפריפריה.

על מנת להמחיש ניקח למשל את ניתוחי הקטרקט. מי שיבקש לעבור ניתוח כזה במסגרת המערכת הציבורית יידרש להמתין שנה ויותר. ואנחנו מדברים בדרך כלל על אוכלוסיה מבוגרת, החשופה עקב בעיות הראייה לנפילות ולהידרדרות למצב סיעודי אם לא למוות. נכון, בעלי ביטוחים משלימים יכולים לקצר את התהליך, אבל מה לגבי החלשים שאינם מחזיקים בביטוחים נוספים?

ההמתנה לגסטרואנטרולוג במערכת הציבורית נמשכת שלושה-ארבעה חודשים (מנתוני משרד הבריאות). בינתיים, סובל החולה מדימום – ואנחנו מדברים רק על האבחון, שלא לדבר על זמן ההמתנה לבדיקה, לפענוח, ואם מדובר בחולה אונקולוגי – כולנו לצערנו יודעים לאן זה מוביל.

ב-1995 התחייבה המדינה, במסגרת חוק ביטוח בריאות ממלכתי, ״לספק לתושבי ישראל סל בריאות באיכות סבירה, בזמן ובמרחק סבירים״. התורים הבלתי אפשריים לרופאים מומחים במרפאות הקהילה, או לניתוחים בבתי חולים, ממחישים את עומק ההתנערות של המדינה מחובותיה. חוק ביטוח הבריאות הממלכתי היה אמור להעלות את מערכת הבריאות הציבורית שלנו על "טייס אוטומטי" ולהבטיח שמערכת הבריאות הציבורית שלנו תהיה בטוחה מטלטלות אף יותר קשות מהצורך בקיצוץ רוחבי.

קיצוץ רוחבי הוא מפלטם של מי שמבקשים להימנע מהחלטות קשות הנוגעות לסדרי עדיפויות לאומיים. הגיע הזמן להחלטה אמיצה, שתחריג את המשרדים החברתיים מכל תכנית קיצוץ שהיא, כיום ובעתיד.

(המאמר התפרסם לראשונה ב-21.11.18 ב"דה מרקר")

 

 

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן