בכתבה המופיעה בדוקטורס אונלי כותב פרופ' שכטר:

"בלומברג" מפרסם השבוע (19.9.18) כתבה המדרגת את הכלכלות של כ-200 מדינות בעולם שבהן תוחלת החיים הממוצעת 70 שנה ומעלה ואוכלוסייתן חמישה מיליון תושבים ומעלה בהתאם למידת יעילותן הרפואית (כאשר מובא בחשבון ההוצאה הלאומית לבריאות עבור כל תושב במדינה), מהטובות בעולם לפחות טובות בשנת 2018 ומשווה למצב לפני שנה.

דו"ח זה של "בלומברג" עלול לחזק את הפוליטיקאים בישראל שיטענו שמצב הבריאות בישראל הוא טוב, אולם מדובר ב"אחיזת עיניים" ותמרור אדום הקורא לפעולה דחופה לתיקון הרפואה בישראל. 

…הרופאים בישראל עובדים תחת תנאי לחץ בלתי רגילים וכבר היום נמצאים על הקצה מבחינת יכולתם לתפקד במערכת כה לחוצה ובחוסר תקנים. אם לא יתעשתו היום ולא יוסיפו מיד תקנים של רופאים לבתי החולים הציבוריים, המערכת עלולה לקרוס בתוך מספר שנים ותיגרם שואה רפואית בישראל. בעוד מספר הרופאים לנפש הולך ויורד בישראל ותקני הרופאים לא עלו בשנים האחרונות, המצב במערכת הבריאות הציבורית הולך ונעשה קשה מיום ליום. כיום חסרים קרוב ל-4,000 תקני רופאים בישראל (נתון מההסתדרות הרפואית בישראל – הר"י) – שווה ערך לכארבעה בתי חולים גדולים כ"שיבא", דבר הגורם למעט הרופאים שבמערכת הציבורית לעבוד הרבה יותר קשה, התורים הולכים ונעשים ארוכים יותר, הזמן שנשאר לרופא לשוחח עם החולה ומשפחתו הולך ומתקצר והעומס הפיזי והנפשי על הרופא הולך ועולה. קצב השחיקה במערכת הרפואית הציבורית הולך וגובר עד שיגיע לנקודת רתיחה בשלב כלשהו אם לא יתוקן המצב לאלתר.

הציבור בישראל אינו יודע את האמת – חסרים תקנים – ומאשים את הרופאים עצמם בכאוס במערכת הבריאות הציבורית. הרופאים הם האשמים, לפי דעת הציבור בישראל, בגרימת תורים ארוכים, בהמתנה ממושכת לטיפול בחדרי המיון, בהמתנה למיטות פנויות במחלקות הפנימיות, בדחיית ניתוחים, בתורים האינסופיים לבדיקות הדמיה, לייעוץ אצל רופאים מקצועיים ולזמן הקצר שנותר למתן תשובות ולשיחה עם משפחות החולים. לאור החוסר בתקנים ומיעוט ברופאים, בד בבד תורנויות הרופאים המתמחים לא קוצרה ונמשכת כ 26 שעות ברציפות, שעות רבות מעבר ליכולת הפיזית והנפשית לתפקוד אופטימלי של בן תמותה. לאחר שביתת הרופאים בשנת 2011, מספר תורנויות לחודש צומצם לשש בלבד ולאחר כל תורנות הרופא התורן חייב ללכת מיד בבוקר לביתו, דבר הגורם לעומס על המערכת הרפואית בבתי החולים בהינתן העובדה שחסרים רופאים במערכת הציבורית.

בד בבד גורמים אינטרסנטים מאשימים את הרופאים לעלייה ביוקר המחיה בישראל ועלייה בהוצאות הבריאות ולאור זאת אף הגדילו לעשות ולהעביר בחוק את סעיף הבריאות בחוק ההסדרים – כדי שרופאים לא יוכלו לקחת מהחולים שכר ככל שירצו, אלא יוגבלו על ידי המבטחים וקופות החולים. הלכה למעשה מי שהרוויח ממהלך זה אלה לא החולים עצמם אלא המבטחים וקופות החולים. לאחרונה אף זכו הרופאים לצפות ביד מכוונת שפרסמה באמצעי התקשורת את תלושי השכר של האלפיון העליון של רופאי ישראל (כ-250 מתוך 25,000 רופאים בישראל) המרוויחים שכר של רבבות אלפי שקלים לחודש. דבר שגרם, פעם נוספת, להשתלחות הציבור ברופאים, שרובם מרוויחים שכר של פחות מ-30,000 שקל ברוטו לחודש ואף למטה מכך. צרם שאותו גורם אינטרסנטי שפרסם את המידע לא טרח להזכיר שמדובר במיעוט הרופאים, דבר שיצר רושם מוטעה בציבור שאלו אכן משכורות הרופאים בישראל. רופאי ישראל הם לא שודדי הקופה הציבורית ואם הם מרוויחים יפה, סימן שהם עובדים קשה ומגיעה להם כל אגורה.

יש לזכור שהרופאים הם המשאב האנושי היקר ביותר שיש למערכת הבריאות ואין בלעדיו. הרופאים הם אבן היסוד של מערכת הבריאות בישראל והם "מצרך מבוקש" בכל מדינה מעבר לים. על המערכת הארגונית למנוע פגיעה במשאב אנוש זה הן פיזית והן נפשית. על הפוליטיקאים ללמוד היטב את הדו"ח השנתי של "בלומברג" ולהבין שאם אנו רוצים להמשיך להיות בצמרת חייבים להשקיע מיד משאבים כלכליים הולמים במערכת הרפואה הציבורית עם תוספת של תקני רופאים, אחיות וצוות עזר רפואי ולא להמתין לקריסה טוטלית ולהרס מערכת הרפואה הציבורית בישראל, שאין ממנו חזרה.

ואם לא די בכך, מתפרסמת גם כתבה על האלימות כלפי אנשי צוות רפואי בפוריה:

ד"ר ארז און, מנהל המרכז הרפואי: "האלימות הולכת ומקצינה, אנחנו עומדים משתאים ולא מבינים מדוע זה מגיע לנו?"

מסקר בנושא חשיפה לאירועי אלימות שבוצע בקרב עובדי המרכז הרפואי פדה-פוריה עולה שכ-50% מהנשאלים נחשפו לאלימות מילולית, כ-30% ציינו כי היו עדים לפגיעה בסדר הציבורי. שיעור המקרים שבהם היתה תקיפה גופנית עומד על 4.4% מהמשיבים לסקר.

ד"ר מזרחי סגנית מנהל ביה"ח ציינה: "ברור כי מטופלים ומבקרים המגיעים למרכז הרפואי נמצאים בעצמם במצוקה ולעתים חשים חוסר אונים. עם זאת ברור שעל מנת לתת שירות מקצועי, אדיב ואמפתי, חייב הצוות המטפל  לעבוד בסביבה בטוחה המאפשרת יכולת לתת מענה מקצועי בהתאם לדחיפות הרפואית הנדרשת ולעומס הקיים. חשיפת הצוות לאלימות מכל סוג גורמת לתחושת חוסר ביטחון, מעסיקה את הצוות ופוגעת בשיקול הדעת שלו, ועל כן גם מזיקה למטופלים".