מאמר מענין של דר' יואב יחזקאלי, שהיה מנהל אגף רפואה קהילתי במאוחדת.

מצוקת מערכת הבריאות מצריכה תוספת תקציב, לתקנים ולמיטות החסרים, אך הדיון על האתגרים בבריאות, על התקנים, המיטות, הזדקנות האוכלוסיה והתייקרות הטכנולוגיות מחמיץ את העיסוק באבני היסוד של הרפואה, הנמצאים במחסור חמור כיום: הקשר מטפל-מטופל, והחמלה הנמצאת בבסיסו.

תוצאותיו של המפגש מטפל-מטופל – אבחון, בדיקות, הפניות, טיפולים וההיענות לטיפול – תלויות בקיומם של חמלה, אמון וקשר, ואלה קובעים לא רק את האיכות הרפואית אלא גם את ההוצאה התקציבית.

תקנים ומיטות, אם כן, אינם המטרה, אלא האמצעי לאפשר לפונקציית הייצור של מערכת הבריאות, המפגש הקליני, להשיג את יעודה: ריפוי והקלה על סבלו של המטופל. המחסור בחמלה, אמון וקשר הם בעיית השורש של המערכת. במונחים רפואיים, פונקצית הייצור של מערכת הבריאות חולה מאוד, ועד אשר לא תאובחן נכונה ותטופל בעיית השורש, נמשיך – המטופלים, המטפלים והמערכת – לשלם מחיר גבוה בטעויות רפואיות, בתחלואה הניתנת למניעה ובבזבוז התקציבים המוגבלים.

חמלה, Compassion, היא תשומת לב לסבלו של האחר ורצון לפעול להקל על סבלו. לחמלה תפקיד קריטי בבניית אמון וקשר בין מטפל למטופל, בשיתוף המטופל באחריות לטיפול בו עצמו ויש לה כשלעצמה ערך מוכח מחקרית בריפוי. לחמלה יש בסיס נוירוביולוגי: כאבו של האחר מהדהד בנו ואנו חשים במצוקתו, ממש ברמה הפיזית. במפגש עם כאב וסבל עומדים בני אדם בכלל ומטפלים בפרט בפני בחירה בדרך של הגנה עצמית, פעולות ואמירות שנועדו להפחתת תחושות המצוקה והחרדה שלנו עצמנו בדרך של רציונליזציה, עד כדי התרחקות, או בדרך של הקלה על מצוקת הזולת באמצעות התקרבות, נוכחות, הקשבה אמיתית ומעשים.

חמלה ועזרה לזולת משחררים במוח חומרים כימיים המקלים על הכאב שאנו חשים לנוכח סבלו של האחר, ומעניקים תחושות של תגמול, יעוד, השתייכות וקשר. לכאורה זו אמורה היתה להיות הדרך הנבחרת, אך סביבת העבודה הקשה ומחסור בזמן משפיעים על הרופאים, האחיות ושאר המטפלים בכיוון של התרחקות רגשית ומעשית מסבל כדי להגן על עצמם, והתוצאה היא ציניות וניכור, מה שהמטופלים חווים לעתים קרובות מדי כהיעדר אמפטיה ואכפתיות, חוויה הפוגעת ביכולת להירפא. במערכת הבריאות החמלה נמצאת במחסור חמור, והיעדרה מוסיף על סבלם של החולים ושוחק את הרופאים.

איך ומתי איבדנו הרופאים את החמלה? האם כבר בלימודי הרפואה במחלקות או בסטאז' כשהתחלנו לקרוא לגברת לוי "אי ספיקת הלב מחדר 10" ולא התעניינו בה כבן אדם? מה חשים (או לא) הפסיכיאטרים המשחררים מבתי החולים חולים עם אבחנה חדשה של סכיזופרניה מבלי לשוחח איתם על מחלתם ואלה נידונים לגלות את האבחנה בדרך מקרה, כפי שהראה מחקר חדש? ההתרחקות כמנגנון הגנה שמפתחים עובדי מערכת הבריאות, בתגובה ל-Moral injury שהם חווים בעבודה מובילה לקהות חושים ואינה מיטיבה לא עם הרופאים ולא עם המטופלים.

האם ניתן להגביר את החמלה? חמלה אינה מוצר אלא תכונה ויכולת שניתן לטפח. היכולת להבין את המטופל תלויה במודעות עצמית של המטפל לעולמו הפנימי, והיכולת להביאה לידי ביטוי תלויה בסביבה ארגונית מאפשרת. עבודות הראו כי מטפל המתאמן בפרקטיקות של אימון תודעתי, דוגמת מדיטציה ומיינדפולנס, המודע יותר לעצמו ושיש בו גם חמלה עצמית, מראה יותר חמלה למטופלים ומקשיב להם יותר. ההקשבה והנוכחות, היות המטפל עם המטופל, חיוניים לאבחון ולטיפול נכונים. תשתית פיזית טובה, זמן איכות עם המטופל, תהליכי עבודה ידידותיים ומנהיגות מחוברת, הם הקרקע התרבותית הארגונית עליה יכולה החמלה לצמוח ולשגשג. תנאים אלה ניתנים להשגה גם במערכת הנמצאת במחסור, בצעדים ארגוניים שיכללו טיפול במטפל בצד שינויים מערכתיים.

קביעתו של היפוקרטס בשבועת הרופא תקפה גם היום ובעתיד: "סימפטיה והבנה חשובות מסכינו של המנתח ומתרופתו של הרוקח". חשיבותה של חמלה לריפוי עוד תגבר בעידן הבא של טכנולוגיה ובינה מלאכותית, שכן היא מה שהמטופלים זקוקים לו, ואשר מחשבים ורובוטים לא יוכלו לספק. חמלה והקלה על הסבל הם לב העניין ברפואה, ערך ליבה, וראוי שהשיח הציבורי יעסוק בהם ולא רק במיטות ובתקנים. יש צורך דחוף בטיפוח חמלה במערכת הבריאות כדי לשפר את תפקודה, ויש לכך משמעות מעשית מאוד. המטופלים והמטפלים יכולים להתאחד לעשות למען המטרה הזו.