אני מאשים

"עוד בחור שלא מטופל בזמן בגלל ביורוקרטיה, עוד אישה שהסרטן שלה נפל בדיוק מחוץ לסל" • פרופ' יצחק מלר, מבכירי הרופאים במערכת הבריאות, החליט לא לשתוק עוד – ולחשוף את המחדלים והכשלים שאליהם נחשף בארבעים שנותיו ברפואה הציבורית • "חייבים להוציא הכל החוצה"

פרופ' יצחק מלר נשען לאחור בכיסאו ולוקח אוויר. הוא יודע שאף אחד מבכירי מערכת הבריאות לא יאהב את הדברים שהוא עומד להגיד. הוא יודע שבממסד לא יבינו איך ייתכן שדווקא הוא, שנחשב כבר שנים לאחד הרופאים הבולטים בארץ, יכול לתקוף במילים חריפות כל כך את המערכת שבה צמח ועבד יותר מ־40 שנה.

אבל הדברים בוערים בו. הוא נחוש לחשוף את הבעיות של מערכת הבריאות, לשפוך אור על הפצעים שדורשים טיפול. "במשך השנים ניהלתי הרבה קרבות", אומר מלר בראיון בלעדי ל"שישבת". "בחלקם הצלחתי, לעיתים נכשלתי. אבל האמת היא שגם הניצחונות האלו מוגבלים. מצד המערכת הביורוקרטית – משרד הבריאות, קופות החולים, חברות הביטוח, עורכי הדין, המחוקקים, אפילו התקשורת – הגישה היא תמיד של 'הכלבים ינבחו והשיירה תעבור'.

"אבל המציאות היא שמערכת הבריאות שלנו סובלת משורה ארוכה של תופעות, שחייבים לטפל בהן. אסור לתת לשיירה הזאת להמשיך לנסוע. אין ברירה, חייבים להוציא הכל החוצה. רק אם הציבור יכיר את הכשלים, המערכת לא תוכל להתעלם מקיומם. רק כך נוכל להתחיל את הריפוי". כמעט כל הסוגיות המרכזיות במערכת הבריאות בארץ נמצאות על הכוונת שלו. הכהונות הארוכות של רופאים בתפקידים בכירים, חדירת הכסף הגדול של הרפואה הפרטית לתוך השיקולים של הרפואה הציבורית, התעמרות הקופות בחולים דווקא בשעתם הקשה והמעורבות הבלתי מפוקחת של רבנים ומורי דרך רוחניים בהליכים רפואיים.

"יש שורה של תופעות שמתרחשת בתווך שבין חדרי הרופאים, המרפאות ובתי החולים הציבוריים לבין אדמו"רים, רבנים, פרופסורים, עיתונאים, עסקנים, פוליטיקאים, מאכערים, מתווכי תיירות רפואית וסוכני חברות התרופות", כותב פרופ' מלר בספרו "צבע השבועה", שראה אור לאחרונה בהוצאת דביר ומכון "הקשרים" לחקר הספרות והתרבות היהודית והישראלית באוניברסיטת בן־גוריון. "התופעות הללו יוצרות שטיח ארוג שתי וערב מכל אותם חוטים של כלכלה, שלטון, סבל, אמת, יושר והרבה כסף. ועל השטיח הזה צועדים, רצים, זוחלים ומתגוללים בני אדם, אזרחים, אנשים שבסך הכל רוצים להיות בריאים.

"עוד ילדה שלא נתנו לה טופס 17, עוד בחור שלא מטופל בזמן בגלל הזנחה ביורוקרטית, עוד אישה שהסרטן שלה נפל בדיוק מחוץ לסל, עוד ילד שנמצא בצד הלא נכון של המחסום, עוד ועוד אנשים שהמערכת שאמורה לטפל בהם מתאכזרת אליהם, אדישה לגורלם ומתעשרת על חשבונם. עולם כמנהגו נוהג והמערכת לא לומדת דבר וחצי דבר. "גם התקשורת לא מתעניינת במיוחד בכשלי הביורוקרטיה. זה לא סקסי ולא מביא רייטינג. התקשורת חייבת לראות דם, רצוי של רופא רשלן. כך יוצא שהרופא, שליח ציבור שאמור להקדיש את מרצו לטיפול בחולים, מוצא את עצמו נלחם לבדו במערכת שהוא אמור לייצג".

הספר החדש מתאר באומץ נדיר את הדילמות האתיות והמקצועיות הקשות שחווה מלר, והוא מצטרף לספרו הקודם, "מסע חיים", שיצא ב־2004 בהוצאת "רמות" באוניברסיטת תל אביב' ולשני ספרי שירה שהוציא, "חתכים" ו"פואמה על עליבות הזקנה". מלר גם זכה למחווה יוצאת דופן, כשספרו חולק השנה כמתנה לכל בוגרי בית הספר לרפואה בפקולטה למדעי הבריאות באוניברסיטת בן־גוריון. לספר צורף מכתבו של פרופ' עמוס כתף, דיקן הפקולטה, שבו כתב: "בעולם הרפואה, ההולך ונעשה מתוחכם, מודרני וממוחשב, דאגנו להקנות לכם מיומנות וכישורים רפואיים יחד עם הגישה האנושית והבנת נפש המטופל וסביבתו. זיכרו תמיד לשמר את יכולתכם המדעית והרפואית יחד עם מרכיב החמלה והאנושיות, שבא לידי ביטוי בספר".

"מתנהגים כאילו הם אלוהים"

הטענות הקשות באות מפיו של מי שמכיר את המערכת היטב, מבפנים. עד לפרישתו לגמלאות, לפני כשנתיים, נחשב מלר (68) לאחד מבכירי הרופאים בארץ ולחלוץ בתחום הטיפול האורתופדי־אונקולוגי. להערכתו, טיפל עד היום בכ־25 אלף בני אדם, וכך נחשף לרבים מהמחדלים של מערכת הבריאות. הוא מתגורר ביישוב מיתר שליד באר שבע, נשוי לדניאלה, אחות במקצועה, שעבדה כאחראית המחלקה הנוירוכירורגית בסורוקה, שם גם הכירו. יש להם שלושה בנים. מלר סיים לימודי רפואה ב־1972 בבית הספר לרפואה באוניברסיטה העברית. הוא התמחה באורתופדיה בבית החולים סורוקה בבאר שבע, בזמן ששירת כקצין בחיל הרפואה. את ההתמחות סיים ב־1984, ואז נסע לשנתיים לארה"ב כדי להשתלם במקצוע רפואי שהיה אז בחיתוליו: אורתופדיה אונקולוגית, שעיקר עיסוקה בהסרת גידולים בעצמות, בשרירים, בגידים ובכלי דם. כשחזר לארץ, כחלוץ בתחום, הקים את היחידה האורתופדית־אונקולוגית בסורוקה. ב־1994 קיבל הצעה מפרופ' גבי ברבש, אז מנהל בית החולים איכילוב בתל אביב, להקים בבית החולים מחלקה ארצית בתחום זה. תחת ניהולו של מלר, הפכה המחלקה להיות המובילה בארץ בתחומה.

למלר יש הרבה ביקורת על עמיתיו, מנהלי המחלקות בבתי החולים הציבוריים. "מנהלי המחלקות דועכים ומתנוונים, חייבים להחליף אותם", הוא תוקף. "כי כשרופא מקבל מינוי לניהול מחלקה לכל ימי חייו, זה מנוון את המחלקה. מניסיוני, שנים ספורות לאחר המינוי, המנהלים כבר דוחים יוזמות חדשות של הרופאים הצעירים ופשוט דורכים במקום. אין להם יותר רצון לשנות ולקדם את המחלקה מבחינה מדעית, טכנולוגית ורפואית. "נכון שיש מנהלים יוצאי דופן, אבל הם לא מייצגים את הרוב. רוטציה בניהול המחלקות ובתי החולים היא קריטית כדי להקטין את הניוון והדעיכה".

מה הנזק לחולים?

"זה נזק שקשה למדוד, אבל אפשר לראות בבירור מחלקות שבהן כל הצוות הופך להיות אדיש לפניות ולתלונות של מטופלים. התופעה הזאת תבוא לידי ביטוי דווקא במקרים של החולים הקשים והמסובכים יותר, שאצלם נדרשת יותר הקפדה מצד הצוות הרפואי והצוות הסיעודי. "לימוד הרפואה בנוי על השוליה, שלומד בפועל כשהוא נמצא ליד הרופא הבכיר, והניסיון הזה ילווה אותו לאורך כל חייו המקצועיים. כשמנהל המחלקה מתפקד באופן מצומצם יותר, נפגעת גם ההתמחות של הרופאים הצעירים, ונפגע גם הטיפול הרפואי, שאמור להינתן בהסתמך על הידע הרפואי והניסיון של הרופאים הבכירים".

כדוגמה לבעייתיות בהתנהלות של מנהלי מחלקות ותיקים מזכיר פרופ' מלר את המנהג המכונה בסלנג הרפואי "הביקור הגדול", שבמסגרתו עוברים המנהלים ליד מיטות החולים ולצידם רופאים נוספים, רופאים מתמחים וסטודנטים לרפואה. "המטופל שוכב במיטה, ונכנס המנהל עם שובל של רופאים ואחיות. במקרה הטוב, ולרוב זה לא קורה, המנהל יגיד לחולה בוקר טוב. בדרך כלל פשוט תתנהל מולו שיחה כאילו המטופל הוא אובייקט, כאילו הוא לא שם. כל זה קורה תוך השפלה של החולה, ולפעמים גם של הסטאז'רים, של האחיות, כדי להפגין סמכות ומרות. הניכור שולט, והמחלקות מתנהלות כמו סרט נע".

היוזמה להגביל את כהונת המנהלים הבכירים במערכת הבריאות הציבורית ל־10 עד 12 שנים סוכלה לאחרונה על ידי ההסתדרות הרפואית. ההצעה, שביקשה גם לאסור על מנהלי המחלקות בבתי החולים הציבוריים לעבוד במקביל ברפואה פרטית, גררה מאבק בין משרדי האוצר והבריאות, ואף השבתה של בתי החולים ליממה. אולם בסופו של דבר, הצליח שר הבריאות יעקב ליצמן להוציא את הרפורמה מחוק התקציב החדש.
"היוזמה הזו היתה חשובה ונחוצה מאוד, קריטית ממש, לביעור השחיתות שפשתה בחלקים גדולים של המערכת הציבורית", אומר מלר. "כבר 40 שנה מנסים לפעול לכך, ולא מצליחים. אני זוכר שבשנות השבעים, עוד כשהייתי רופא מתמחה, נסעתי לכנס של רופאי קופת חולים כללית בבית ההבראה בזכרון יעקב, ושאלתי שם את הנוכחים: 'למה מנהלי מחלקות בבתי החולים מתמנים בגיל 40 ומכהנים בתפקיד כל חייהם, עד שהם מתים, משתגעים או שיש נגדם הרשעה פלילית?' "מצאתי את עצמי מול כל הרופאים כמעט. אמרו לי שאני מדבר שטויות, ושלא יעלה על הדעת להגביל את הכהונה. אם מנהל מחלקה מסורוקה לא היה מגן עלי, כנראה שהייתי עף. הוא אפילו קיבל שיחת אזהרה נגדי. "ולמרות הכל, הרפורמה הזו חייבת לצאת לפועל. רוטציה יכולה להביא לצמצום השחיתות ברפואה הציבורית. המצב היום הוא שמנהלי מחלקות רבים בבתי החולים הם דיקטטורים, חלק מתנהגים כאילו הם אלוהים, כאילו הם יודעים הכל.
"הרבה פעמים זו פשוט הצגה מול המטופלים, מול המשפחות וגם מול הרופאים הצעירים. זה לא סוד שיש הרבה מנהלי מחלקות בבתי החולים שפשוט לא ייתנו לרופאים לצמוח ולהתפתח תחתיהם".

"לא פלילי, אבל מסריח"

לדברי מלר, הכסף הגדול של הרפואה הפרטית החריף את הבעייתיות בתפקוד הרופאים הבכירים ברפואה הציבורית. "הבעיה המרכזית היא שהבכירים בכלל לא נמצאים בבתי החולים בשעות הערב והלילה, כי הם עסוקים ברפואה הפרטית. ואלו דווקא השעות שבהן מתרחשות לרוב הקטסטרופות הגדולות. "צריך לאסור על מנהלי מחלקות לעבוד ברפואה פרטית מחוץ לבית החולים. הרי מה לומדים הרופאים הצעירים והסטודנטים מהמצב הנוכחי, שבו המנהלים פשוט עוזבים את המחלקות בצהריים?
"וזה לא נגמר בזה. לרופאים הבכירים יש שיטה של העברת חולים מבית החולים הציבורי לפרטי, מה שנקרא 'רפואה אפורה'. הם רומזים למטופל, לעיתים ברמזים עבים כפיל, שמומלץ לו לעבור את הניתוח בקליניקה הפרטית שלהם. הדברים עלולים להגיע עד כדי שוחד. גם אם זה לא פלילי, זה תמיד מסריח עד השמיים.
"כשהייתי בסורוקה, הגיע אלי מטופל בדמעות, לאחר שכירורג בכיר ממרכז הארץ אמר לו שהוא מוכן לנתח אותו ניתוח מאוד מורכב וחדשני רק בקליניקה הפרטית שלו. דיברתי עם הרופא ושיכנעתי אותו לבצע את אותו ניתוח בבית החולים הציבורי. אבל הוא המשיך לעשות את זה עם חולים אחרים. "אם תיגש ל־100 רופאים בכירים במערכת הבריאות, בעיקר בסקטור הכירורגי, תמצא ש־80-70 מהם עוסקים ברפואה אפורה. הם אמנם לא מקבלים כסף מהחולים בתוך בית החולים – למרות שפגשתי גם כאלה, כולל מנהל מחלקה בכיר – אבל הם מקבלים את החולים מהצד ועושים עסקים מפוקפקים במרפאות הפרטיות".
"זה אומר שהמערכת פשוט כשלה. הרי לא הגיוני שכמעט כל הרופאים הבכירים הם אנשים רעים. פשוט, משהו במבנה הבסיסי של המערכת לא עובד".
עוד תופעת לוואי חמורה של כניסת הרפואה הפרטית למערכת הציבורית היא בתחום התיירות הרפואית, שבמסגרתה מטפלים רופאים ישראלים באזרחים זרים שבאים לעבור את הטיפול בארץ – וגובים על כך עשרות אלפי שקלים.
"כל חיי ניתחתי אולי ארבעה מקרים של חולים במסגרת תיירות רפואית", מספר מלר, "כי מהר מאוד הבנתי שאני יותר מדי ישר וישיר. ברפואה הפרטית צריך לעסוק גם בליקוק ובחנופה, ואני לא בנוי לזה. הרפואה הפרטית בנויה על חוזה מסחרי ועסקי, ואני לא הייתי מסוגל לעשות זאת מבחינה נפשית".
נתקלת בתופעה של ניתוחים מיותרים בתחום הסרטן? 
"כן. זה קורה בעיקר בהעברה של חולים מהרפואה הציבורית לרפואה הפרטית לצורך ניתוחים. הרי ברפואה הפרטית אף אחד לא בודק את ההמלצה של הרופא, יש שם נטייה לעגל פינות".
איך אפשר לפתור את זה?
"להקים מסלול לרפואה פרטית (שר"פ) כמחלקה נפרדת בתוך בית החולים, שבה התשלום לא ייעשה ישירות לרופאים המטפלים, כמו שקורה היום במחלקות השר"פ בבתי החולים הדסה ושערי צדק בירושלים. ההצעה שלי היא שהתשלום יתחלק בין כל העובדים, כולל הרופאים הזוטרים, האחיות ועובדי הניקיון".
הפעלה של שר"פ בתוך בתי החולים מחייבת בקרה ופיקוח נוקשים מאוד. מהיכרותך עם מערכת הבריאות, זה בכלל אפשרי?
"כן, אבל זה חייב להיעשות באופן הדרגתי ועשוי להימשך שנים. לפחות בסופו של התהליך נוכל להגיע למערכת מאוזנת, עם בקרה ופיקוח אמיתיים. הפיקוח הוא אפשרי, כי הרופאים לא באמת מסוגלים להסתיר.
"אתן לך דוגמה: לפני עשרות שנים פגשתי מנתח לב בכיר מאוד, והוא שאל אותי בהשתוממות מדוע אני לא לוקח כסף מחולים בבית החולים הציבורי. בשבילו גם לדבר עם החולה זו עבודה מיותרת. ברור שהיה צריך לזרוק את הרופא הזה. הלך הרוח שלו משפיע עד היום על הרבה רופאים במערכת".

עשרות שנים – שום ביקורת

לדעת מלר, נושא הפיקוח הלקוי של משרד הבריאות הוא אחת מבעיות היסוד של מערכת הבריאות. "הייתי מנהל מחלקה במשך עשרות שנים, הייתי אחראי לעשרות אלפי ניתוחים. איך יכול להיות שמשרד הבריאות מעולם לא ערך אצלי אפילו ביקורת אחת?
"בכל המחלקות לא היתה שום בקרה משמעותית ושיטתית על איכות הטיפול הרפואי. אף אחד לא בדק את שיעורי התמותה, ההצלחה או הזיהומים.
"ב־20 השנים האחרונות בוטל למעשה הנוהג של הישיבות החודשיות במחלקות בבתי החולים, ישיבות שבהן דיברו על שיעורי התחלואה והתמותה. בתי החולים חוששים שחולים ידרשו לקבל לידיהם את המידע שעולה בישיבות הללו, אחרי שב־1994 התקבלה בבית המשפט העליון החלטה תקדימית, שחייבה את בית החולים הדסה לתת למשפחה של נפטר את ממצאי החקירה הפנימית בעניינו. "במחלקה שניהלתי באיכילוב החלטתי דווקא להמשיך ולקיים את הדיונים הפנימיים עם הצוות הרפואי, כדי להפיק לקחים מטעויות בטיפול. הוריתי גם לתעד את תמצית הדיונים בתיקים הרפואיים של החולים, כולל המסקנות והלקחים, גם במקרים שנוכחנו שהטיפול שניתן היה שגוי.
"היו מקרים שהשתמשו ברישומים הללו בתביעות רשלנות רפואית שהוגשו נגד המחלקה שלי. למשל, השתמשו במשפט שרשמתי בתיק הרפואי, 'לדעתי מדובר בשיקול דעת מטומטם של אחד הרופאים'. אבל מבחינתי, אם ישיבות כאלה היו מתקיימות בכל המחלקות, היה שיפור משמעותי באיכות הטיפול הרפואי".

לטענת מלר, רבות מהבעיות של המערכת נובעות מכך שהרופאים לא נאבקים במשרד הבריאות בניסיון לשפר את היכולת שלהם להעניק טיפול ראוי לחולים. "אני תמיד שואל את עצמי איך הרופאים במחלקות הפנימיות הסכימו להגיע למצב הזה, שבו חולים מאושפזים בפרוזדורים כמו בהמות, ובמשמרת הלילה יש אחות אחת על כל 30 חולים. למעשה לא שמים קצוץ על הרופאים. "ברור לי שזה מחוסר ברירה, אבל זה לא היה יכול לקרות אם הם היו מתקוממים ואומרים כבר לפני שנים: 'או שאתם נותנים לנו עוד מיטות אשפוז, או ששלום ולהתראות'. איזו זכות יש לחברה ולמדינה להכניס את הרופאים למצב הזה, שבו המחלקות מתנהלות כמו שדה קרב?

"אני זוכר שהייתי סטאז'ר באורתופדיה בסורוקה, ובלילה הייתי אחראי על 40 חולים במחלקה ועל מתן שירות במיון. העומס היה בלתי נסבל. מצפים מהרופא לבצע בהצלחה את הקרב הבלתי אפשרי הזה. במציאות הזאת אין סיכוי שהחולים יקבלו טיפול ראוי".

"מי מפקח על הרבנים?"

ביקורת חריגה, אמיצה ונוקבת במיוחד מותח מלר על מקומם ההולך וגדל של רבנים ויועצים רוחניים – חלקם מוכרים מאוד – בתהליך קבלת ההחלטות הרפואי. "אני לא מסתיר את הדעות שלי על 'הרבנים המייעצים' למיניהם. הרבנים האלה עומדים מעל, או מחוץ, לחוק. כשרופא עושה טעות, הוא הולך לבית משפט. רופא הוא לא חאפר, הוא לא אקס־טריטוריאלי. אבל הרבנים האלה, כשהם נותנים עצה למשפחה, מישהו בודק אם הם טעו? מישהו מהם היה נתון פעם לביקורת כלשהי? ודאי שלא. "נותנים להם כוח בלתי סביר בידיים, וכל זה כשהם מבססים את הידע שלהם על רכילות רפואית. צריך היה להכניס אותם לפיקוח ציבורי. המצב היום הוא פשוט של מדינה מטורפת. "היו מקרים שרבנים הפנו חולים לרופאים מסוימים, למרות שלא היה בכך שום היגיון רפואי, אנושי או כלכלי. נחשפתי למקרה שרב מפורסם שלח משפחה לניתוח בארה"ב אצל רופא מפורסם ספציפי, והניתוח הזה עלה להם מיליון שקלים. אבל הניתוח נדפק, המשפחה איבדה את הכסף, ובסופו של דבר הם באו אלי, למחלקה באיכילוב.
"במקרה אחר בא אלינו אדם עם גידול שפיר בעצמות, באזור שמרכז את כל מערכת העצבים בגב התחתון. המלצנו לו לעשות את הניתוח במחלקה באיכילוב, וסיפרנו לו שיש לנו ניסיון של עשרות ניתוחים כאלה. אבל גם הסברנו לו שהניתוח יהיה מאוד גדול, ושיהיו לו השלכות לא קלות. "רב מפורסם המליץ למשפחה לעבור את הניתוח אצל נוירוכירורג בארה"ב, ולצערי הוא חזר אלינו למחלקה במצב קשה מאוד, אחרי שהרופא האמריקני ביצע בו ניתוח בלתי סביר ונכשל. "המשפחה הבינה מהר מאוד שהם קיבלו עצת אחיתופל מהרב, אבל הבעיה היא שהעצה הזו לא היתה רשומה בשום מקום. אין שום מעקב מסודר אחרי תוצאות העצות שהרב נותן, ומכאן צומחות צרות גדולות. "פגשתי את הרב באירוע חברתי לפני כמה שנים. אמרתי לו, 'עשית פשלה מחרידה, זה יושב לך על המצפון?' הוא ענה שהרופא האמריקני נחשב רופא מצוין. שאלתי אותו, 'אתה יודע בכלל לבדוק? על מה אתה מדבר? אין לך מושג ירוק'. לצערי השיחה אז נפסקה, ומאז לא דיברנו על זה. "יש גם מקרים שרבנים מפנים אנשים לניתוחים כשכבר לא היה שום טעם בניתוח. נכון שבחלק מהפעמים זה קורה בלחץ המשפחה, שלא מוכנה לשמוע שאין כבר סיכוי לחולה".
מלר טוען כי חרף הבעיות הללו, הרבנים המייעצים הולכים וצוברים כוח רב בתוך מערכת הבריאות. "הסכנה העיקרית היא החיבור שלהם למקבלי ההחלטות. הם יכולים בהינף יד לייבש מחלקות בבתי החולים ולהביא לפריחה של מחלקות אחרות, על ידי הפניה והכוונה של מטופלים למחלקה מסוימת. למה במערכת הבריאות נותנים להם את הכוח הזה? בזכות מה?
"אני זוכר מקרה שבו הוזמנתי לישיבה מקצועית אצל פרופ' גבי ברבש, שהיה אז מנהל איכילוב. נכנסתי לחדר, וישב שם פורום מכובד, ובו גם הרב אלימלך פירר. שאלתי את ברבש, 'מה הוא עושה כאן?' והוא אמר שהרב מתעניין בנושא. אמרתי לו בארבע עיניים, 'או שהרב משתתף בישיבה, או אני'. ברבש ענה, 'לא נעים לי להוציא אותו'. אז יצאתי.
"הסיפור הזה מבטא את הכוח הלא מוצדק והלא תקין שמקבלים רבנים. עלי זה לא מקובל. אני מכבד את הרב פירר, אבל ההשפעה הזו לא היתה מקובלת עלי".

"טופס 17 הוא תועבה"

גם המערכת המסועפת של קופות החולים היא מטרה לביקורת שלו. "טופס 17 (מכתב התחייבות של הקופה למימון טיפול רפואי; ר"ר) הוא פיסת נייר מפלצתית, שהפכה לאימת האדם החולה המתייצב בבית חולים לצורך אבחון וטיפול", כותב מלר בספרו. "זהו מסמך כלכלי בעל עוצמה משתקת, שמשמש כשומר סף בין המְבטחים – קופות החולים או חברות הביטוח – לבין נותני השירות, כמוני למשל. מטרתו היא להבטיח שחס וחלילה המבטחים לא יבזבזו שקל מיותר על הלקוח שלהם. "אם הקופות היו בודקות אחת ולתמיד את הנזק מול התועלת של המסמך הזה, הוא היה מבוטל לאלתר. מדובר על מסמך אכזרי ומשפיל, המגלם את כל הרוע ושרירות הלב של המערכת, במיוחד כשמדובר על מחלות קשות. כאילו כל המערכת לא נולדה אלא כדי למנוע את המפגש בין החולה לרופא שלו. המפגש הוא הרי סיבת הקיום של המערכת כולה!" מלר אומר שפעמים רבות נתקל בחולי סרטן מיואשים שהגיעו אליו והתחננו לקבל טיפול, לאחר שהקופה סירבה לנפק להם טופס 17. "הייתי אומר להם, 'אני מצפצף על הטופס הזה. לא לדאוג, נשיג אותו בהמשך.
"המדיניות שלי גרמה לגלים של ביקורת שהופנו כלפיי, מכתבי תלונה קשים נשלחו להנהלת בית החולים ולוועדת האתיקה של ההסתדרות הרפואית. "כשחולים אמרו לי שהקופה לא נותנת להם את הטופס, הבהרתי להם שהם יכולים לאיים לעבור לקופה אחרת, לפנות לבית המשפט, או פשוט לצעוק. קצת פרימיטיבי, קצת לא תרבותי, אבל יעיל. ב־99 אחוז מהמקרים הם קיבלו מייד את הטיפול הדרוש, מה שמוכיח את העובדה המצערת ששיטת האיומים והצעקות עובדת.

"מקרים כאלו הביאו אותי לתחושת מיאוס וחוסר אונים, ובסופו של דבר גם למחשבה שמוטב להסתלק ולא להמשיך להיות חלק ממערכת מתועבת, שאני נלחם בה כל חיי. אני מוצא את עצמי כל הזמן מתנצל בפני חברים ושכנים, שמרגישים שהרופאים שלהם נטשו אותם.

"יש לי מכר שסובל ממחלת סרטן סופנית, והרופא שלו נטש אותו לגמרי. הסיבה היא היהירות, ההיבריס – חטא הגאווה. אסור לנטוש את החולה ברגעים הכי קשים שלו. גם אחרי שהטיפולים המוכרים כבר לא עוזרים, הרופא צריך להישאר עם החולה שלו.

"כשאני מדבר עם רופאים או עם סטודנטים לרפואה, אני תמיד מדגיש בפניהם שהסיכוי שלנו, הרופאים, לרפא את המחלות של המטופלים שלנו הוא קטן מאוד. זה יהיר לחשוב שאנחנו מרפאים. אנחנו מטפלים, וזה התפקיד העיקרי שלנו. אני חסיד של האימרה: 'תפקיד הרופא הוא לפעמים לרפא, לעיתים קרובות להקל ולעזור, ותמיד לתמוך ולנחם'.

"הרי בינינו – מתי במחלקה הפנימית אנחנו מרפאים את החולים? האם באמת מרפאים מסוכרת? האם מרפאים את מחלות הסרטן? האם תמיד מצליחים לרפא ממחלות הלב? האם מרפאים ממחלות הזיקנה, כמו אלצהיימר? "לכן התפקיד העיקרי שלנו הוא לעזור, להקל ולתמוך, ואת זה הרופאים שכחו. רובם מנסים רק לרפא. וכשזה לא מצליח, לעיתים קרובות הם פשוט נוטשים את החולים שלהם".

מלר מרגיש שעוד לא מאוחר לטפל בבעיות שאותן הוא מציף. "רק חשיפה מלאה של הכשלים תוכל להביא לשינוי. אני מקווה בכל ליבי שלמרות הכל, השיירה תשנה כיוון. שאם נדבר על הבעיות, הרפואה תהפוך להיות שקופה יותר, צודקת יותר, ובסופו של דבר, תוכל להיות גשר שיוצר חיבור אמיתי בין בני אדם".